רוזנבלום מאיר ז"ל - (01/01/1913 - 23/10/2012)

הנצחה - חברים, הורים, בני משפחה ואחרים • 26/12/2017 כניסות

לזכרו של מאיר רוזנבלום

קורות חיים

מאיר נולד בעיר לודג' בפולין ב-15.1.1913. בהיותו בן 6 בשנת 1919 הגרו הוריו לגרמניה ושם נולד אחיו הצעיר ישראל (שרול). אשר נפל במלחמת השחרור בירושלים. מאיר קיבל את חינוכו ב"חידר" בפולין ובגרמניה. בהיותו בגימנסיה נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בשנים ההן למד להרגיש את מלחמת הקיום, לחשב כל דבר, להרגיש מה זה עול הרובץ עליך ועל כך אמר שהוא לא מצטער על השיעור הקשה שהגורל זימן לו. כשגדל השתתף עם חבורת צעירים בארגון שמלאני. כשהיטלר עלה לשלטון חלק מהחברים ברחו. למאיר שיחק המזל והוא ועוד כמה חברים לא התגלו. ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון נותקו היהודים ממקורות התרבות. נאסר עליהם להימצא במקומות ציבוריים וכך נשללו מהם הקונצרטים, הצגות ובילויים של יום א', הם נאלצו להישאר בבתים, כך מתוך שעמום החל מאיר להעתיק תמונות של ציירים ידועי שם ובזה התחיל את נושא הציור שנמשך כל אורך חייו. אחרי שפוטרו הצעירים ע"י הנאצים מעבודתם הקימו קיבוץ/הכשרה שנקרא קבוצת זיגן ומשם עלה ארצה בשנת 1937. וכשמאיר הגיע לארץ הצטרף לאילת השחר, התנאים היו קשים מאוד, לא היה זמן לציור. באילת השחר הכיר את חנה חברתו לחיים ואת חוה ביתה ביחד הקימו את ביתם בצריף מחצלות. שם נולד בנם הראשון שנפטר אחרי חצי שנה, אחריו נולדו עירית, גדי, שרוליק ומיקי. מאיר שירת זמן מה כנוטר והשתתף בבניית גדר הצפון בפו"ש ובחי"ש הוא התגייס להגנה כדובר אנגלית, תפקידם שלו ושל חבריו היה לפתח יחסים עם החיילים מהאימפריה הבריטית, אוסטרלים וניו זילאנדים ששרתו בארץ התיידדו איתם ורכשו מהם נשק ותחמושת שטמנו באדמה בסליקים מתוחכמים שבנו בכל פינות המשק ומחוצה לו. בזמן מלחמת השחרור נשרף הצריף של חנה ומאיר ובו כל האוסף האמנותי שלו ויותר מאיר לא היה מסוגל להמשיך לצייר. טראומת השריפה הייתה חריפה מידי. ב-1952 עברו חנה, מאיר והילדים להגושרים עם קבוצת חברים, אחרי שבאילת השחר עבד בעיקר כרועה צאן ובבניה. בהגושרים התחיל במסלול חדש של פעילות ציבורית כרכז בנין. שימש כגזבר הקיבוץ, עזר בהקמת בית הארחה, גויס למועצה לתפקיד גזבר המועצה האזורית והמפעלים הכלכלים באזור. אח"כ שימש כגזבר במפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד. מאיר כיהן כמנהל בית הארחה וקידם מאוד את המקום.

שרוליק, בנם של חנה ומאיר היה טייס בחיל האויר, מטוסו הופל ביום השני של מלחמת יום הכיפורים בגולן כשהתנדב למשימה כדי להגן על ביתו, בתחילה הוכרז כנעדר והמשפחה היטלטלה בין ייאוש לתקווה. המכה הייתה קשה מאוד. חנה ומאיר החליטו להמשיך בחייהם הפעילים וליהנות ממשפחתם הענפה והמלוכדת. ב-1983 טיילו ותיקי הגושרים בסביבות ירושלים. הנוף ההררי הילך עליו קסם ובאותו טיול החל לרשום את הנופים ההרריים, חבריו הותיקים הופתעו, התרשמו והתפעלו ויותר מכל הייתה זו הפתעתו שלו שאחרי עשרות שנים לא איבד את המגע, עדין ידיו קלות ובטוחות במלאכת הרישום. מאיר זכה להרבה שנים של פריחה מאוחרת בציור. ב-1985 נפטרה חנה והציור עזר לו להתגבר על הכאב. מאיר החל בפרק ב' של חייו עם תמר ובהמשך עבר לגור ברמת גן, כל אותו הזמן המשיך צייר ולהתפתח. בשנת 1988 הוזמן להציג את ציוריו בעיר זיגן ושם זכה להזמנות נוספות. בתערוכתו ביפו פגש לראשונה בקהל מבקרים שמחוץ לקיבוץ, התרגש ושמח שתמונותיו אשר לגביו הן אישיות כל כך דיברו גם ללב המבקרים שקנו מהן. בציוריו גם ביטא מעבר לנופים היפים את הימים הרעים העוברים עלינו, את יחסינו עם השכנים ואת המציאות הקשה והעגומה בארץ.

בגיל מאוחר התחיל ללמוד באוניברסיטה אומנות והרגיש שכל שיעור ושיעור, כשהוא נמצא בן צעירים נותן לו מעבר ליידע ולהצלחה במלאכת הציור גם להרגיש צעיר.

בשנים האחרונות מאיר איבד את מאור עיניו אבל המשיך לצייר בטכניקות שהוא המציא. מאיר היה פעיל באזור בו הוא גר במועדון לעיוורים, עודד אותם ולימד איך אפשר להסתדר גם ללא הראיה.

לאורך כל השנים האחרונות תמר ובני משפחתה טיפלו בו במסירות יוצאת דופן ובאהבה רבה.

יהי זכרו ברוך.

ההספד של תמר

מאיר אהובי, היום ה- 24 לאוקטובר ואתה מובא למנוחת עולם ליד בנך, האהוב, שרוליק שנולד ונפל בחודש זה. כאבך על נפילתו של שרוליק לא עזבך, ורק התעצם משנה לשנה. תמיד חזרת על המשפט הנורא שמותם של יקירייך נתן לך חיים...שרוליק, משרד הבטחון והורייך שנספו בשואת גרמניה. ולא בזכות עשייתך ונתינתך האדירה בתפקידך לאורך השנים. ואף על פי כן נשארת אופטימי ואוהב אדם.

בגיל מבוגר, הרבה אחרי גיל הפנסיה, עברת העירה. ובשנים מעטות רכשת ידידי נפש רבים שראו זכות גדולה להכיר אדם כמותך נדיב ואוהב אדם באשר הוא. על אף האסון הקשה הנוסף שנפל עליך, העיוורון, לא נתת לייאוש להפילך והמשכת כפי שאתה יודע, עם המוגבלות, ליצור ולבנות. הקמת עם מספר חברים מועדון לעיוור לתפארת ברמת-גן שמאות חברים מוצאים בו בית ופעילות. עזרת לאנשים שהופנו אליך לאחר שנפלו לדיכאון, עקב עיוורונם.

זכות גדולה עמדה לי ולמשפחתי, בנותיי ונכדיי להסתופף תחת כנפיך, מאיר יקירי, והם ידעו לעמוד לצידך יומם וליל, ללא חשבון וללא לאות. בשנותייך הקשות, כשהפכת לאדם סיעודי, ובחודשים הקשים האחרונים עשינו כולנו הכל כדי לקיים את בקשתך, הלא קלה, לתת לך לסיים את חייך בתוך משפחתך האוהבת ובמיטתך. ואכן משאלותייך התקיימו. הגעת כמעט לגיל מאה וסיימת את חייך בבית, במיטתך כשלידך היה ולאדי העובד המסור כבן לנו וכך ישאר תמיד, כשקראת לו "החבר הכי טוב שלי" .

שינעמו לך רגבייך, מאיר אהובי,

תמר

ההספד של אבישג למאיר

מאיר אהוב שלנו, תם המסע הארוך!

ואנחנו בתוך העצב הגדול של הפרידה ממך מוצאים גם נחמה גדולה. הבטחנו לך שנלווה אותך, באותה אהבה, עד יומך האחרון, ומשאלת ליבך הייתה להיפרד מהחיים בבית, במיטה שלך מוקף באהבה ואני יודעת שכך יצאת מהעולם – ומודה לאל הפרטי שלי שאפשר לנו להעניק לך את שייחלת לו. כולנו הקפנו אותך באהבת אין קץ. אמא שעמדה במבחן החברות שלכם בגבורה ובמסירות . אתם שניכם למדתם אותנו פרק חשוב בחברות ושותפות. ולצידה ולאדי המקסים שבסבלנות ובאהבה ליווה אותך והפך לבן למשפחה.

קשה לי מאד הפרידה, וקשיי השנה האחרונה כאילו צובעים את התמונה, אבל זהו דרכו של עולם. ראינו את החיים כלים אבל חיים מלאים היו לך, ולנו הייתה הזכות הגדולה ללמוד ממך שעורים רבים כל כך. לימדת אותנו פרקים מופלאים על החיים , על חוזק הרוח שבך, על נחישות וחוסן. לימדת אותנו ואת כל מי שזכה לקרבתך פרק חשוב באנושיות ,באחריות, במוסר, בהדדיות בדאגה לזולת ובעיקר על רוחו של האדם.


נוח על משכבך אדם אהוב

אבישג

(23.10.12)

summday_8373221516