בדר אפרים ז"ל (10/02/1951 - 10/10/1973)

חללי צה"ל • 21/12/2017 כניסות

אפרים היה צנוע, אוהב בית, גלוי לב. שאף לשלמות, מצפוני וישר.
שעות היה מבלה במעבדת האלקטרוניקה, אהב טיולים ואהוב על סובביו.

אפרים

בן צפורה ואהרון, נולד ביום ב' באדר א' תשי"א (10.2.1951), בעכו וסיים
את לימודיו בבית-הספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה. הוא היה תלמיד שקדן, בעל
כוח רצון וסבלנות והתעניין במיוחד במתמטיקה, בחשמלאות ובאלקטרוניקה. הוא הצטיין
בתחומים אלה ואת שעות הפנאי שלו בילה במעבדה, כשהוא מרכיב ומפרק מקלטי-רדיו
ומכשירים אלקטרוניים שונים. הוא התמסר להדרכת-נוער בקבוצת אורן וחניכיו העריכו
אותו מאוד. הוא השתדל לחנכם להבנה בשירה ובמוסיקה ועשה זאת לעתים באמצעות חידונים.
אפרים היה גם ספורטאי טוב והצטיין במשחק הכדורסל ואף שימש כשופט בתחרויות, כן הרבה לטייל ברחבי-הארץ והכיר היטב את מרחביה. הוא היה בחור גלוי-לב, צנוע וממעט לדבר על עצמו, והיה אהוב על מכריו, שכינוהו בשם חיבה "פרויקה". הוא היה חברותי
מאוד, פעיל במפגשים ובמסיבות הרבה לתרום לאירועים החברתיים מפרי-עטו - פזמונים
ושירים. אפרים היה בן מסור למשפחתו, העריץ את אמו אשר הרעיפה עליו אהבה רבה וכן
היה קשור לקיבוצו "הגושרים" וניצל את חופשותיו הקצרות כדי לסייע בעבודות
השונות במשק.

אפרים גויס לצה"ל בתחילת 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס מש"קי-סיור, סיים קורס קציני חי"ר ונשלח להשתלמות בקורס קציני-שריון.
אחרי- כן הוצב ליחידת שריון בתפקיד מפקד יחידת-סיור והוענקה לו דרגת סג"מ.
הוא לא אהב את הצבא, אך היה נחוש בהחלטתו למלא את חובתו בשלמות ובמסירות. הוא היה
אהוד בצבא ונרקמו בינו לבין חבריו, מפקדיו ופקודיו, יחסים מיוחדים במינם. היחס
אליו היה כאל חבר ולא כאל מפקד. שרר אמון הדדי מלא בינו לבין פקודיו. הוא הנהיג
ביחידתו קופה משותפת, לבל יוצר מצב שלחלק מהחיילים יש דמי-כיס בעוד שלאחרים אין.
ביום 9.10.1973 לחם אפרים כמפקד נגמ"ש בסיירת, באזור בוקעתה שברמת-הגולן, יחד עם יחידתו, שהדפה התקפה של הסורים וחילצה פצועים. הסיירת נתקלה במארב מצויד בנשק נ"ט והנגמ"ש של אפרים ושני נגמ"שים אחרים חיפו על חבריהם לשם חילוץ הפצועים. בעת שחש אפרים לחלץ את חבריו מנגמ"ש פגוע, נפגע בראשו ופונה. הוא מת מפצעיו ביום י"ד
בתשרי תשל"ד (10.10.1973) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ
הגושרים. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

מפקד היחידה כתב עליו: "אפרים מילא את תפקידיו בצורה הראויה לציון מיוחד, תוך
הקרבה וחירוף-נפש בקרב;" חבריו-לנשק כתבו עליו: "אפילו העונשים שלו היו שונים:
היה מצווה לכתוב חיבורים על נושאים מצחיקים, או שהיה מראה לעבריין כי שוב אינו
רוחש לו אמון - וזה היה העונש הגרוע ביותר. הוא היה האב-הטוב של צוותו, מבין
ואנושי; רחש אמון מלא לפקודיו ומעולם לא 'הוריד' פקודות, אלא תמיד הסביר ושכנע". על קברו נאמר: "הקרינה הנוחה של אישיותו הייתה, אפילו מבלי לדעת, משרה אווירה טובה.
התקוממותו על אי-יושר או אי-צדק הייתה בשיאה. אפרים, מבחירי בנינו".

קיבוץ הגושרים הוציא לאור ספר לזכר בני משק הגושרים, שנפלו בקרב. בפרק המוקדש לאפרים הובאו דברים על דמותו וקטעים ממכתביו: "...מהו יופי, במה הוא נמדד, או כיצד חשים בו? הרי אין לו לא ריח ולא טעם ורק לפעמים יש לו מין צבע או צורה מוגדרת. בידיים אי- אפשר להחזיק בו וגם להגישו כ'יופי' במתנה זה לא מעשי. מה אמת-המידה לטוב-לבו של האדם?
ושאלת השאלות: מה היא אהבה, איך 'אוכלים אותה'? מדוע אני כותב כל זאת? למה דווקא
את? אחרי כל מחשבותי, כל מה שניסיתי להעלות על הכתב והעליתי, נדמה לי שאני
יודע...".

סיפור נפילתו:

היחידה של אפרים - סיירת שריון, חטיבה 7, סדיר - עלתה על רמת הגולן ביום הכיפורים בבוקר. הסיירת פעלה במקביל לסיירת המילואים שהגיעה לשדה הקרב בשעות הלילה של יום ראשון. שטח הפעולה של החטיבה השתרע ממסעדה עד בוקעתה.

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לקראת הצהריים, נתקבל שדר מהמח"ט, שמזרחה מבוקעתה התמקם גדוד קומנדו סורי ועל הסיירת ליצור מגע עם האויב ולהשמידו. הפלוגה, שמנתה 9 נגמש"ים (זלדות), יצאה לשטח והתפתח קרב שנמשך שעתיים. תוך כדי כניסה לקרב הוטל על הכוח גם לפנות פצועים מחטיבת גולני שלחמו בסורים לפני כן. למרות שהכוח התפצל לשתי משימות, הצליחה הפלוגה להשמיד חלק מן הקומנדו הסורי, ואולם חלק אחר הצליח לסגת, להתארגן בשטח סמוך ולשים מארב לכוחות שלנו. ניתנה פקודה לחדור יותר עמוק לשטח ולטהר אותו, ושוב נכנסה הפלוגה לקרב.

מייד בתחילת הלחימה המחודשת נפגע הנגמ"ש של המ"פ ונתקבלה קריאה לתגבר את הכוח ולפנות את הנפגעים. אפרים, שהיה מפקד מחלקה בקרב, יצא לעזרת הכוח המטהר, אולם בהגיעו לשטח התברר שנפגעו נגמש"ים נוספים ולכן החליט לפנות פצועים קודם.

כשפתח את דלת הרכב להכניס פצוע, נפגע אפרים בראשו מכדור של צלף. פיקודיו הסיעו אותו במהירות האפשרית לתאג"ד ומשם הוטס במסוק לביה"ח רמב"ם בחיפה, כשאפרים חסר הכרה כל הזמן.

בלילה הוזעקה המשפחה לביה"ח, אולם בבואם לשם אפרים כבר לא היה בחיים. הוא נפטר אחרי חצות, אור ליום רביעי.

בקרב ההוא נהרגו 24 מחיילנו.

דברים שנאמרו ביום הזיכרון שנת 2011

אם אלוהים / אפריים סידון

אם אלוהים אוהב אותם
צעירים צעירים
למראשותיו,
שירד להתבונן בהם פה-
שלא ייקח אותם אליו.
אם אלוהים רוצה להתבשם
מיופיים ונעוריהם,
שלא יחטוף אותם לשמיים-
שישמור כאן עליהם.
למה כל כך דחוף לו...
לראות אותם מתים?
יש לו הרי את כל הסבלנות,
את כל הזמן, את כל העיתים,
יש לו את כל העידנים, את
כל הנצח, את כל העונות.
ולנו יש כל-כך מעט זמן,
איתם ליהנות,
רק כמה שנים טובות
תקופה קצרה כל כך,
עם הבן, עם הילד,
עם החבר, עם האח.
זמן קצר, זמן שאול, זמן
אוזל, זמן שעוד מעט יחלוף.
וגם מן הזמן הקצר הזה,
הוא עוד מעז לחטוף.
ולקחת בחוזק יד
וללא בושה ממש.
ולגזול ברגע אחד
את כבשת הרש.
אם אלוהים אוהב אותם צעירים
צעירים, לצד כיסא הכבוד,
אז שיידע שגם אנחנו
אוהבים אותם,
מאוד
אני לא יודע כמה-
אבל בטוח לא פחות.
והוא הרי קיבץ סביבו
אלפים ורבבות
מכל פינה מכל ישוב, מכל חצר.
לו יש המון צעירים –
ולנו אחד, או שניים, לא יותר.
אם אלוהים אוהב אותם
צעירים ויפים,
אנו מתפללים ומבקשים
מכבודו, שישמור עליהם מקרוב-
אבל כרגע לא ממש לצידו.

==========================

הזמן עובר ושוב אנחנו
עומדים כאן, מול המפל, מזכירים ונזכרים.
הפעם זה רק אנחנו – האחים.
אז, כשהיינו צעירים מאד -
חשבנו שאפרים יהיה האח הבכור שיוביל את הדרך.
לא חשבנו שתבוא מלחמה
ופתאום תסתיים לה תקופה.
לפתע, כבר לא היה אח גדול
חייל שמתכונן לחתונתו,
כבר לא היה בן בכור
שההורים יכולים להתגאות בו
ולא מפקד נערץ שנזהר
באימונים שלא לפגוע בשדות עם גידולים חקלאיים.
נשאר רק סיפור גבורה של חברות במלחמה .
ונשארו תמונות של אדם
צעיר וחייכני שכבר לא יתבגר ולא ימשיך כמונו – לתמוך בהורים, לצאת ללימודים, להקים
משפחה ולקטר על מצב המדינה.
לפעמים אנחנו שואלים את
עצמנו – מה היה קורה אם...
מה היה קורה אם לא הייתה
מלחמה? וכיצד הייתה נראית משפחתו?

כיצד הוא היה נוהג מול ההתפתחות הטכנולוגית והקשר האינטרנטי? באיזה מקצוע הוא היה בוחר ומה הוא היה אומר על השינויים שחלו בקיבוץ? ובנו?ז אנחנו חושבים על כל הדברים האלו והוא מאד חסר לנו ואנחנו מתגעגעים אליו.

מדי שנה אנחנו עולים אל הרמה בכדי לפגוש את חבריו לסיירת. אנחנו שומעים את סיפור הסיירת, מנגבים דמעה אל מול הנגמ"ש והאנדרטה וחושבים על אפרים הצעיר והנלהב שהייתה בו כל כך הרבה הבטחה והוא היה אתנו כל כך מעט זמן ונלקח.

יהי זכרו ברוך.

summday_5944294716