גבע צבי (צביק'ה) ז"ל - (16/03/1949 - 04/02/2017)

הנצחה - חברים, הורים, בני משפחה ואחרים • 27/12/2017 כניסות

לזכרו של צביקה גבע ז"ל

צביקה נולד בתל אביב .בשנת 1949 להוריו ניסן ומירה.

בן זקונים ולו שני אחים בוגרים: יונתן גבע ואיה גבע שובל .

צביקה למד וגדל בתל אביב, היה חבר בתנועת נוער, שהייתה מאוד משמעותית עבורו ועד היום הוא שמר על קשרים עם חבריו משכבר הימים.

כשהיגע לביקורים בהגושרים, הכיר את רחל. השניים התחתנו והחלו את חייהם המשותפים בחולון – שם גם נולדה אדווה - ביתם הבכורה.

בהמשך החליטו רחל וצביקה כי ברצונם לחיות בקיבוץ. הם עברו לקיבוץ איילות בערבה, שם גם נולדה עמית ביתם האמצעית.

לאחר כמה שנים עברה המשפחה הצעירה להגושרים כדי להיות קרובים לאיה-אחותו של צביקה ולאליהו אחיה של רחל.

בהגושרים נולד ניסן בנם הצעיר.

צביקה אהב מאז ומתמיד מכוניות ובזה גם מצא את עיסוקו - אם כנהג בית ושנים רבות בקואופרטיב גליל העליון.

רעש חימום המנוע של משאיתו עם מיכלית החלב – בשעה 3:00 או 4:00 לפנות בוקר היה חלק בלתי נפרד מרעשי הלילה/בוקר של הקיבוץ המתעורר, עקב כך הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה.

צביקה הדביק את אסף – אחיינו באהבה זו – העניק לו תשומת לב רבה ואף לקח אותו עימו לנסיעות מפעם לפעם.

שליטתו של צביקה בסוגי רכבים, במבנה הרכב ובתחזוקתו בדרכים השונות הייתה פנומינלית, הוא אהב לחלוק ידע זה עם חבריו וחברי הקיבוץ.

צביקה ורחל הקימו משפחה חמה ומכילה, ואף אמצו אל ביתם יחד עם איה ואליהו את נעמי ויריב כשיונתן התאלמן מאשתו יהודית ז"ל.

המשפחה התרחבה, נולדו הנכדים וצביקה ורחל השקיעו ועזרו רבות בגידולם.

צביקה אהב מאוד לצפות בתוכניות ספורט בטלויזיה, לפרשן ולהתווכח עם חבריו הקרובים: דודו רומש שיבדל לחיים ארוכים ויהודה לוי ז"ל.

כמובן שהוא היה תמיד בצד הצהובים – מכבי תל אביב – קבוצתו הנערצת.

צביקה יצא לפנסיה לפני זמן לא רב.

בחיותו איש עבודה כל חייו, היציאה לפנסיה הייתה עבורו מאוד לא קלה.

כאיש עבודה חסר לו העיסוק והמפגש עם אנשים.

הוא הצטרף לפרלמנט בהגושרים, התמיד להגיע לפגישות בשעות הבוקר ולהביע את דעותיו בקול רם.

צביקה לא הספיק ליהנות מהפנסיה, מותו הבלתי צפי היכה את משפחתו ואת בית הגושרים בתדהמה.

כולנו מחבקים ומחזקים את המשפחה.

נוח בשלום על משכבך – איש יקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החייים.

פרידה מאבא

אבוש.

זה תמיד קורה ביום רגיל לכאורה. שום דבר ביום הזה לא מסמן לך את מה שעומד לבוא. את השבר הגדול שעומד להתרחש בחיינו.

גם למוות וגם אלף אלפי הבדלות ללידה, למרות שמתכוננים ולמרות שיודעים מראש, תמיד זה תופס אותנו לא מוכנים. במקרה של מוות, לא מוכנים להשלים. זהו שבר, שלופת בגרון עד מחנק, שורף, מכווץ ומפיל.

הרגע הזה של הפרידה הסופית הגיע. אתמול ליבך נדם עם זריחה. הרגע שבו "השמיים שלנו נפלו". ככה. פשוט ועוצמתי. מאותו רגע שום דבר כבר אינו כמו שהיה.

ואז נפרדנו ממך כולנו ואי אפשר להוציא מהראש איך הגוף שלך הפך לגופה. קשה להפרד מהגוף שכבר אין בו אותך.

העולם שהכרנו עד עכשיו אינו כבר אותו עולם יותר בלעדיך. המשפחה השתנתה, ענף אחד גדול, איתן ועתיק נגדע.

מהרגע הזה כמעט כל מחשבה עליך מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא ידבר, לא יצחק, לא יהיה. לא יהיה עוד הסבא הזה שמגיע עם מליון שקיות מלאות מאכלים. ממתקים. ושתיה. ופירות. ומעדנים וקורנפלקס לנכדים. לא תיקח את הנכדים לטיולים בקיבוץ בשעה 5 בבוקר, רק אתה, הם היחמורים וכמה ציפורים מצייצות. לא יהיה הסבא שמלמד את נכדיו על משאיות, מיכליות, על פרות וחלב, על מוסר עבודה גבוה וחריצות שאין כמוהה. לא יהיו עוד צפיות במשחקים של מכבי תל אביב אצל דודו, עם צעקות, הערות, תשוקה ומסירות לקבוצה הצהובה, חברות ארוכת שנים עם אהבה שלא תמיד נאמרה במילים. לא יהיו עוד בדיחות ומערכונים של הגששים. לא יהיו עוד סיפורים על הנער שהחל לעבוד בגיל העשרה בתל אביב הישנה, בן למשפחת עולים ממולדובה שכבר בגיל 17 גייסו לצה"ל הישר לתוך מלחמת ששת הימים ועד יומך האחרון היית מגויס בכל רמ"ח אבריך, פטריוט, אוהב המדינה ותמיד ב"הנע והמתן". לא נשמע סיפורי גבורה ומורשת קרב מהשירות שלך בצבא ובמלחמות ישראל. על מלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ, אתה היית היחיד שהסכים לנהוג במשאית הדלק ולעבור בין המוצבים. אף אחד אחר לא הסכים לעלות על הפצצה המתקתקת הזאת. על הלחימה העזה שהתחוללה שם, ואיך ראית את כל חבריך מגדוד הסיור 87 נהרגים ונשארתם כשלושה שהעבירו אותכם לגדוד 79 עד לסיומה של המלחמה. ומאז נשארת עם הסיוטים בלילות. לא יהיו עוד סיפורים על איש אחד חרוץ במיוחד שהעבודה היא ערך עליון בשבילו, לא יהיו עוד ימי עבודה ארוכים שמתחילים בשתיים לפנות בוקר ומסתיימים בשבע בערב עם המשאיות שליוו אותך תמיד. לא יהיו עוד סיפורים על הנהג בחסד עליון בקואופרטיב הגליל העליון, שהוביל חלב, מיכליות, פירות או תערובת תחת אש הקטיושות על אצבע הגליל, על נסיעות עם ציוד של 10 טון בשלג בכבישים חלקלקים או בחמסין. תמיד עובד. תמיד מוכן. לא יהיו עוד סיפורים שנותנים השראה על כח רצון ועל המלחמה במשקל, שתמיד היית גאה להראות תמונות של גדול עם שפם ענק ונלחמת וניצחת במאבק להיות יותר קל. לא יהיה עוד האבא הזה הסברס. שקוצני מבחוץ אבל רך ומתוק מבפנים. שבחוץ תמיד יגיד את המילה האחרונה אבל בבית יהיה אבא וסבא חם ודואג, שמזכיר לנו לא לצאת עם שיער רטוב החוצה, לישון עם גרביים ותמיד להתקשר להודיע שהגענו הביתה בשלום. לא נקרא ביחד את כל עיתוני סוף השבוע, לא נחגוג יחד חגים ולא נרגיש את החיבוק החזק והעדין שלך. לא נראה אותך עוד מחבק ומנשק את אמא אהובת ליבך שאותה אהבת והערצת במשך יותר מ-45 שנים..

הדברים הקטנים והבלתי מושלמים אצלך אבא, הפכו למושלמים בעינינו, בעיני כל משפחתך, חבריך ואהוביך.

בסופו של דבר אלו הדברים הקטנים שאנחנו זוכרים. את הבדיחות שלך. טיול. בריכה. נסיעה. חתונה. ארוחה. צחוק.

אני רוצה להמשיך ולספר עוד המון סיפורים אבל אף פעם לא אהבת פרידות ארוכות. תמיד קצר ולעניין.

אבא וסבא שלנו אתה היית אדם מיוחד וניצוץ ממך שוכן בנו לעד.

תשלח לנו כח להתמודד עם החוסר שלך. רגש של געגוע ואהבה שהופך לכאב שהופך לפרידה שהופכת לאבל.

לצערנו אנו נפרדים מגופך אך ללא ספק נשמתך בקרבנו תמיד. תנוח בשלום על משכבך, תהיה מנוחתך בגן העדן שכולו טוב.
אוהבים אותך גאים בך ומתגעגעים מאוד: אמא, הילדים והנכדים.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.