רייס ארנון (27/10/1941 - 25/11/1975)

הנצחה - חללי צה"ל • 21/12/2017 כניסות

בן נתן ואורה. נולד ביום ו' בחשוון תש"ב
(27.10.1941) בקיבוץ איילת-השחר. כשפרצה מלחמת-השחרור הועבר, יחד עם כל ילדי-הקיבוץ, לחיפה, למושבה הגרמנית, ושם התחיל את לימודיו בכיתה א' בבית –הספר שנפתח במיוחד בשביל הילדים המופנים. עם שוך הקרבות בגליל חזרו הילדים לקיבוצם והמשיכו את חיי הלימודים והחברה בבית-הספר. בשנת 1952 עברה המשפחה לקיבוץ הגושרים, וארנון סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי של קיבוץ השכן. בשנת 1956 הוחלט לקלוט ילדים, שסיימו את לימודיהם בבית-הספר היסודי, להמשך לימודיהם בקיבוץ, ולפתוח כיתה ט' בקיבוץ הגושרים. בחבורה זו, קבוצת "דרור", המורכבת מילדי הגושרים ומילדי-חוץ, למד ופעל ארנון בכיתות ט' עד י"א. את שנת- הלימודים האחרונה עשתה הקבוצה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד. ארנון השתלב יפה בחיי הלימודים והחברה ולמסיבת-הסיום המרשימה תרם מפזמוניו העליזים שחיבר ברוח טובה של שובבות והומור.

מילדותו היה ארנון קשור לטבע ולנופי-הארץ. הוא חונך כחקלאי ואהב את שעבודת-האדמה. העבודה החקלאית הייתה בשבילו מצווה קדושה, גורם של
סיפוק אישי עמוק וביטוי ליחס הפנימי לקרקע ולצומח. הוא העמיק קשר זה בלימוד
ובקריאה. ארנון הרכבה לטייל ברחבי-הארץ, כשכל טיול היה מבע שיש להכינו בקפידה ואחר-כך ליהנות מכל רגע. בחופשת הקיץ, בשנת 1958, השתתף בסמינר מדריכים מטעם חטיבת בני הקיבוץ המאוחד באפק ומאז היה פעיל בהדרכה. בילדותו ובנערותו נסע ארנון פעמיים לטיולים בחוץ-לארץ, עם אמו. הוא התרשם מאוד מנופי שוויצריה ואנגליה ונתן להם ביטוי ברישומיו. הואר החליט לא להתגייס לצה"ל מיד עם סיום לימודיו אלא למסור תחילה את שנת שירותו לתנועה, שנה שכל בן-קיבוץ מקדיש לתנועה לפני או אחרי שירותו הצבאי.
בשנה הזו שימש כרכז אזור גלבוע של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד: מקום מושבו היה בבית השיטה, ומשם עבר ביישובי האזור והפעיל את תאי החטיבה.

ארנון גויס לצה"ל באוקטובר 1961 והתנדב לחיל- הצנחנים. הוא התקדם במהירות ובהצלחה בתפקידו, סיים את הטירונות ואת קורס הצניחה, אחר-כן נשלח לקורס- מ"כים ועסק בהדרכה. בשנה האחרונה לשירות הסדיר ניתנה לו האפשרות לעבור קורס-קצינים, אך הוא העדיף להישאר בסיירת ששירת בה ולוותר על הקצונה. ארנון בלט בשאיפתו לסדר ובעמידתו בכל הדרישות הקפדניות במשך שירותו. הוא ראה את הצבא כמכשיר הכרחי לשמירה על קיום העם ועל-כן החליט למלא את תפקידיו במלוא המסירות והמרץ. הוא אהב את תפקידו ואת חבריו לסיירת ונהנה מאוד מהסיורים, ברגל וברכב, בנופי הארץ.

בתום שירותו הצבאי חזר ארנון לעבודת האדמה בקיבוצו ונשא לאישה את חברתו מילדות – נגה. המשפחה התרחבה אט-אט, בשנת 1974 נולד להם בנם השלישי. ארנון הקדיש כל שעה פנויה לילדיו, ערך טיולים רבים עמם וחינכם על-פי עקרונותיו. בשנת 1971 התחיל ארנון ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, במגמת גידולי-שדה. על-אף ההספקה בלימודים, שנכפתה עליו כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הצליח לסיים את לימודיו בהצלחה, בשנת 1974. ארנון חזר לקיבוצו והקדיש את כל מרצו לשני המוקדים בחייו – המשפחה והילדים: פיתוח עף גידול-הכותנה.

בשנים שלאחר השחרור מהשירות הסדיר נקרא ארנון לפרקים לשירות-מילואים. הוא נטל חלק במלחמת יום-הכיפורים היה בין צולחי התעלה ונטל חלק בקרבות הקשים שהתחוללו מעבר לתעלה.

ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975) נפל ארנון בעת מילוי תפקידו בשירות-מילואים פעיל. הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין שבקיבוץ הגושרים. השאיר אחריו אישה, בת, שני בנים, הורים, אחות ואח.

ארנון רייס, יהי זכרו ברוך.

עברו
עשר שנים

10 שנים – האם זה היה רק אתמול? –
האם זה היה לפני 50 שנה? המחשבות מתרוצצות במוחי ואינני יודעת
לסדר אותן. דבר אחד ברור לי: אין הזמן מרפא.

נכון, הכאב שונה במקצת – פחות חד, אבל לא פחות כואב, הפצע עמוק מדי שאי- פעם יתרפא: עם הפצע הזה גם אנו ההורים הולכים לקבר.

עשר שנים הולכת אני לקבר פעם אחת בשבוע עם פרחים ביד מבלי להתקשר למקום הזה. האם אני צריכה לחפש אותו שם? הוא הרי איתי במוחי, במחשבותי, יחד איתי בעבודה בגינה, הפרחים הרי חלקי עבורו: יחד איתי בבית – הרי כאן הוא גדל: יחד איתי בעבודה – הרי אתו התייעצתי לפני החלטות כלשהן.

רק בחלומותי הוא אינו מופיע לי אף פעם, ובכל זאת לא פעם אני מתעוררת עם דמעות בעיניים – גם היום.

לא כל המחשבות קשורות בעצב. הרי זה היה בן כל כך עליז, כל כך אהב לצחוק. עוד כתינוק התעורר בבוקר עם צחוק בפניו, על כל מילה של המטפלת נתן חיוך, כל כך אהב שינשקו אותו והראה שמחת חיים. מאוחר יותר התגלה רגישותו ולא פעם אמרתי לו: מדוע לבכות בגלל כל שטות, הרי אתה ילד ולא ילדה.
כאמא ממש התחלת לדאוג, איך יסתדר בחיים עם רגישות כל כך עמוקה? אבל השנים עשו את שלהן: הילד התבגר והתגבר.

מילדותו אהב פרחים. פרחים היו חלק של חייו. כבר כילד בגנון לא חזר מטיול מבלי להביא לאמא פרחים, פרחי שדה, שאז עוד מותר היה לקטוף ללא הגבלה. בגיל מבוגר אמר לי: "אשתי לעתיד חייבת לאהוב פרחים". (לא ידעתי אז על מי היה מדובר). והיא גם אוהבת פרחים". אהבתו לטבע הייתה עמוקה ביותר: הוא גם אהב לאכול מפרי השדה.

לא פעם אני נזכרת באותה שבת, כשבאו אלי לכרם לחפש את הבן, שנעלם מן הגנון והוא בן שלוש. האם במקרה הגיע אלי לכרם, מרחק עשרים דקות הליכה מהגנון? הייתי עסוקה באריזת ענבים מארבע בבוקר, אבל ארנון לא הגיע אלי. בסוף מצאנו אותו בתוך שורה בכרם, יושב לו מרוצה, אוכל ענבים ישר מן הגפן וכלל אינו מבין על מה ההתרגשות מסביבו.

אפשר להגיד שגדל איתי בכרם. נתן התגייס לפלמ"ח, כשארנון היה בן חצי שנה והגיע הביתה לשבת פעם בשישה שבועות. בשעה שהיו צריכים לקחת את הילדים מהגנון או מן הגן, פשוט נסענו להביא אותם לכרם בכרכרה והם בילו שם איתנו עד סוף העבודה. ארנון בדרך כלל ידע לחסל כמויות רציניות של ענבים, בזמן שילדים גדולים יותר "עזרו" לנו בעבודות או שיחקו בשטח. ארנון היה ילד עגול ותמיד אמרנו שהוא יותר רחב מגבוה.

בשבתות באביב יצאנו לטיולים רבים, כמובן ברגל. מאז הוא אהב טיולים ומאוחר יותר ארגן אותם עם החברה של בית הספר ואחר כך עם משפחתו.

הוא אהב גם לצייר. הרבה שנים מצא בציור ביטוי לרגשותיו. זוכרת אני, כשישבנו עוד על מכונית המשא, שהביאה אותנו מאילת השחר לחיות בהגושרים, ארנון התיישב ולצייר את הנוף שראה אותו מלמעלה. אחד הזיכרונות האחרונים שלי זה שהייתי נוכחת, כשהשמיד את כל ציוריו זמן לא רב לפני יום מותו. ביקשתי, התאוננתי לפניו: אל תעשה זאת, תן לי אותם, הם יקרים לי! הוא ענה לי:
אינני רוצה אי-פעם להיות "מפורסם" כצייר או שציורי יתפרסמו.

ארנון דיבר הרבה על המוות, שאותו ראה במלחמות ובימי המילואים. סיפר לי שידע שלא ייפגע במלחמת יום הכיפורים, למרות שמסביבו התפוצצו פגזים ופגעו בחברים שלו. הוא בעצמו אמר, שאין להסביר את ההרגשה, אבל למרות זאת ידע לדעתי שימות בטרם זמנו.

מה שנשאר לנו – זה לחיות עם הזיכרונות. זיכרונות מילדות, מימי הנוער וההתבגרות. המדריך, העובד בענף השדה מגיל צעיר, שביקש כמתנה יחידה לבר-מצווה טרקטור, שכמובן לא יכולנו לקנות לו.

זיכרונות לבן, שמילא תפקידים בצבא, התחתן וחי חיי משפחה מאושרים ביותר. לא פעם אמר: אם יקרה לי אי-פעם משהו, רק אצטער על השנים שלמדתי ברחובות במקום לחיות עם משפחתי האהובה.

גם כשהיה כבר בעל משפחה ידע תמיד מתי ובמה לעזור לי, לפעמים עוד לפני שידעתי בעצמי. לפעמים ממש התלהבתי, איך יחד עם מילוי תפקידים הוא גם מצא זמן למשפחתו ולהוריו.

מלחמות רבות עברו על ארנון בחייו הקצרים. במלחמת השחרור היה בן חמש. לתוך הצריף שלנו חדר פגז וריסק את כל הרכוש שלנו (מחוץ לספרים). באותם הימים ארנון פעם התנדנד על נדנדה גבוהה גבוהה, כשפתאום אזעקה הודיעה על התקרבות אווירון. הילד נבהל וקפץ מגובה רב כדי לרוץ למקלט. התפרץ בבכי היסטרי והיה קשה להרגיע אותו. שמעתי על כך שעות אחר המקרה ומצאתי אותו כבר רגוע, אבל הוא לא שכח את הדבר אף פעם.

במלחמת ששת הימים הייתה הדאגה הגדולה ביותר שלו לנגה, שהייתה אז בהריון עם ניצן והיא עבורו "הדבר היקר ביותר בחיים". כך הוא התבטא כלפי.

יש לציין שבכל תקופת הצבא ארנון תמיד שמר על קשר עם הבית לפחות פעם בשבוע. טלפונים לא היו לנו, אבל מכתבים הגיעו, במקרה והוא עצמו לא הגיע לשבת. לפעמים לא קיבלנו מכתב בדואר, ואז הופיע אחד מחבריו בערב ומסר לנו מכתבון. תמיד דאג, שלא נצטרך להיות מודאגים לו מעל למידה. גם לא נסע אף
פעם בלי להיפרד מאתנו. הפעם היחידה שלא נפרדנו הייתה הפעם האחרונה. עד היום אני לא יכולה לסלוח לי על כך. הגעתי בשבת בערב בעשר וחצי לחדר ולא הלכתי אליו להיפרד – חשבתי שהרי הוא נוסע לארבעה ימים בלבד ופשוט היית עייפה.

אני רוצה להיזכר מתי בפעם הראשונה ניסה ארנון לכתוב פזמונים. זאת הייתה אחת מהצלחותיו במסיבות של הכיתה ואחר כך במשק. הוא השתתף תמיד גם בוועדות תרבות ותרם הרבה על ידי רעיונות טובים לשיפור המסיבות. הוא ניהל מסיבות במשק בהומור רב, עד שיום בהיר אחד "נשבר לו" והוא אמר נמאס לי, אני רק רוצה לתת מקסימום בעבודה ולמשפחה, אבל בכל זאת לא הצליח להשתחרר מהשתתפות בחיי התרבות במשק.

ארנון ידע לאהוב – קודם את הוריו ואת מיה ושמעון, אחר כך את נגה והילדים. כשניצן שמעה על האסון ואמרה "אבא היה רוצה, שאשאר ילדה עליזה", לא ידעה עוד עד כמה היא צדקה. זה מה שהוא היה מצפה מכולם.

מותו של ארנון שינה אצלי ערכי חיים. מיום זה ידעתי שעלי למסור יותר למשפחה ופחות למשק. לא פעם אני אפילו מאשימה את עצמי, שתמיד ראיתי את העבודה לפני המשפחה. האם נתתי לילדי כל מה שיכלתי לתת?

היום אני רואה איך נגה מגדלת את ילדיה ומתלהבת מיחסה אליהם ומהבנתה עבורם. ארנון ידע את מי לבחור לעצמו לאישה וילדיו הם נהנים מכך. כמה היה הוא שמח לראותם כפי שגדלו והתפתחו.

אורה